כשלגבולות בהם שהה מקודם,
מבול גדול נסוג בחזרה,
ליבשה בלי מסקרה ואודם
בשקט הזדחלה לה אהבה.
עד שיבוא מועד לפרוץ כהוגן,
היא באוויר לעט התמוססה.

ותימהוניים כאלה עוד ישנם -
תמיסה הזאת נושמים אל תוך גופם.
בלי ציפייה לשום תגמול או עונש,
במחשבה שרק נושמים קלות,
מקצב נשימתם מוצא אחות
בנשימה שתהפוך לקודש.

ת' שדות אפרוס לאוהבים,
שישירו שם כשהם חולמים,
הם נושמים משמע הם אוהבים,
אוהבים משמע שהם חיים.

ירבו הנדודים, המסעות,
האהבה - היא ממלכה גדולה,
מאבירים תדרוש התנסויות,
ואז תחמיר עם אבירים שלה,
תרחיק במרחקים ובפרידות,
תבריח רוגע, שקט ושלווה

אך אין סיכוי לבלום משוגעים,
שכבר מזמן הסכימו להשלים
עם כל מחיר, גם אם כלול בו מוות,
לא לאפשר לחתוך, להעלים
חוט כו קסום שמקשר בין אוהבים,
ושנמתח ביניהם עד מוות.

ת'שדות אפרוס לאוהבים,
שישירו שם כשהם חולמים,
הם נושמים משמע הם אוהבים,
אוהבים משמע שהם חיים.

רבים מאלה שטבעו ברגשות
לא יחזרו אלינו לעולם
אותם מונים שקרים, רכילויות,
ספירה הזאת כעלילת הדם
ואנו רק נדליק להם נרות
לאלה שמאהבה ליבם שנדם

הם במרומים ישוטטו בין הפרחים
ויתמזגו קולות מאוהבים
לנשום ת'נצח נשימה אוהבת
בנשימה הזאת הם נפגשים
במעברי גורל השברירים
ובצמתים בהם בריאה ניצבת

רוח סיממה רק נבחרים,
טלטלה, הקימה לתחיה,
מכיוון שאם לא אוהבים,
לא חיים ולא נושמים בריאה...