כשסחבתי צרתי על פני קרח אביבי. קרח דק נסדק - נפשתי, נשמטה לכפור, היא כמו אבן צללה, והצרה למרות גודלה, - בקצבות חדים אחזה לא נפלה לבור. ומאז אותו היום לצרה היה חלום. בליווי שמעות בזויות היא חיפשה אותי . שאני בין החיים, אז ידעו רק מעטים ואיתם עץ ערבה ושלווים קטנים. מי מהם הסגיר אותי, מי סיפר לאהובי, - איך הלשינו בלי בושה "נשמות טובות". בתשוקה גדולה אליי, הוא דהר בעקבותיי, אחריו - צרה צרורה ושמועות בזויות. הוא מצא אותי, חיבק, על ידיו נשא, נישק, באוכף שלו חייכה לה צרה צרורה... יום אחד בילינו כך והאהוב בסוף הלך רק צרה צרורה לנצח איתי נותרה
© בועז אוסניס. תרגום, 2016