סער. חתכו החבלים בעור ערום,
צווחו השרשרות עד לב שמיים,
בקול זימר הרוח, ופתאום -
קריאה נשמעת: "בן אדם במים!"

מיד - "עצור מכונות! פנה אחורה!
להציל ולחמם מיד!
שיפכו לגרונו - אם זה גבר,
אם לאו - שפשפו עורה!"

חבל, אבל אני נדון לצעוד
ביבשה. עזרה כאן לא תופיע,
איש לא יקפוץ להצילנו עוד,
ולא יזעיק הצוות להושיע.

יאמרו: "קדימה, הרוח פונה,
נהיה בנמל בעתו,
תו לא - לבן הזונה
שיסתדר בעצמו!"

אותי תזנח האניה בלא משים,
בה צוות אנשים טובים כפליים,
אך הצופה מביט רק לפנים,
ולא אכפת לו שאדם במים.

ספינות שטות לידי הימה,
להם בנמל מחכים,
אז מה בכך, שכמה
מדרך המלך נופלים.

יהי רצון ואסחף לים,
שם רוח משתובבת, משחקת,
"הורד סירה!" יפקוד הקפיטן,
ושוב תהיה תחתי קרקע מוצקת.

הם יתפסוני בכנף הבגד,
כלומר, כדאי ליפול לבוש,
אחזיק כבתקוה, בדופן,
עד שידי לא אחוש.

 
 
 
 

 
 
 
 

נצלתי. לנתיב הכל חוזר,
לי מושיטים סיגריות וידיים,
אדע, גם אם יקרה דבר - מה אחר,
יטילו ימאים גלגל למים.

אמנם גבוהים הגלים עדיין,
ויש סערות וגאות,
אך - לאדם במים
כאן לא יניחו למות.