במדינה שבה רק שקט ונחת,
לא קרבות ולא סופות רעמים,
השתקעה איזו חיה מרצחת,
שכמוה לא ראו העמים.

הריבון סבל מכילה ואסתמה,
שיעולו הרעיד גגות וכתלים,
והשד ההוא טרף ורמס מה
שיתפוס, בשלל צורות וגדלים.

שתי כרזות פרסם המלך, וצו גם:
יש לגבור על היצור הנפשע,
ומי שיש לו את האומץ הרב כה,
את בתי ישא מיד לאישה.

ובאותה המדינה המיואשת,
בפינה הימנית עליונה,
בשכרות וסיפורי המורשת,
פרישתו בילה צלף השנה.

רצפתו כולה בגועל וזבל,
קול שירה שתויה נשמע מרחוק,
באו שני פקידים, חיוורים מהחבל,
וסחבוהו לארמון לפי חוק.

כך כחכח לו שם המלך: יא ילד,
לא אנאם כאן בשבילך נאומים,
תחסל הנבלה המייללת -
תהפוך לחתני לימים.

הצלף השיב לו: מה, זה תגמול זה?
לא רואה ממטר את הנסיכה,
שים חבית של איזה עראק או אוזו -
אפחלץ את המפלצת שלך.

אך המלך בשלו: עם הנצר
תתחתן או שראשך ייקטע!
זו בכל זאת היא יורשת העצר!
והצלף: על גופתי המתה.

ובעוד שהם כך דנו ושחו,
נשחטו כל הנשים והצאן,
והפרא כבר קרב אל האחו
ששוכן ממש סמוך לארמון.

אין מנוס, אז הוא קיבל את הכהל.
ומיד אחרי סיום המלאכה,
הצלף (במיל), חזר לו לאוהל,
והשפיל בכך את בית המלוכה.