בְּנוֹשְׂאִי אֶת צָרָתִי
עַל פְּנֵי קֶרַח אֲבִיבִי,
הִתְנַפֵּץ הַקֶּרַח, וְנִשְׁמָתִי צָנְחָה.
הִיא כְּמוֹ אֶבֶן צָלְלָה,
לְעֻמַּת זֹאת הַצָּרָה
בַּקָּצֶה הַחַד תָּפְסָה –
גַּם אִם הִיא כְּבֵדָה.

מֵהַיּוֹם הַהוּא אוֹתִי
מְחַפֶּשֶׂת צָרָתִי,
וּשְׁמוּעוֹת הוֹלְכוֹת עִמָּהּ, וּשְׁקָרִים קְטַנִּים.
שֶׁלֹּא מַתִּי - זֶה נוֹדַע –
חוּץ מֵעֵץ הָעֲרָבָה –
לַשַּׂלְוִים וּבְנוֹת זוּגָם,
בְּחֻרְשַׁת עֵצִים.

מִי מֵהֶם עַל קִיּוּמִי
אָז סִפֵּר לַאֲדוֹנִי,
רַק הִסְגִּירוּ הֵם אוֹתִי, וְסוֹדִי יָצָא.
וּבְלַהַט הַתְּשׁוּקָה
לֹא הִמְתִּין הוּא אַף דַּקָּה,
אַךְ אִתּוֹ גַּם צָרָתִי
בָּאָה בְּרִיצָה.

הוּא הִשִּׂיג אוֹתִי, הִדְבִּיק,
תּוֹךְ חִבּוּק הָרִים בְּצִ'ק.
צָרָתִי עַל אֻכָּפוֹ גִּחֲכָה מִיָּד.
לֹא הָיָה לוֹ זְמַן כִּמְעַט,
הוּא נִשְׁאַר רַק יוֹם אֶחָד,
צָרָתִי אֲבָל אִתִּי
נִשְׁאֲרָה לָעַד.