אֲנִי לֹא אֶשְׁכַּח אֶת קְּרַב הַדָּמִים, -
דָּם בָּאֲוִיר וּבֵינְתַיִם -
כְּמוֹ גֶּשֶׁם אַט-אַט נָפְלוּ כּוֹכָבִים
מֵהַשָּׁמַיִם.

עוֹד אֶחָד בָּא וְאִתּוֹ מִשְׁאַלְתִּי -
לָצֵאת מִזֶּה חַי, בְּלִי פֶּגַע!
כָּךְ גּוֹרָלִי לַכּוֹכָב הַטִּפְּשִׁי
נִקְשַׁר בִּן רֶגַע.

לָנוּ אָמְרוּ: "יֵשׁ לִתְפֹּס אֶת הַתֵּל!
הִסְתַּעֲרוּ שִׁבְעָתַיִם!"
וְהַכּוֹכָב אֵלֵיכֶם הִתְגַּלְגֵּל
עַל הַכְּתֵפַיִם.

זֶהוּ, נִגְמַר וּכְכָל הַנִּרְאֶה,
שׁוּב מֵהַקֵּץ הִתְחַמַּקְתִּי...
אֶת הַכּוֹכָב הַנּוֹפֵל, הַתּוֹעֶה,
בַּלֵּב חָטַפְתִּי.

יֵשׁ לְלֹא סוֹף כּוֹכָבִים, בֶּאֱמֶת,
גַּם אִם נָחוּץ רַק הַקֹּמֶץ.
אִלּוּ נִצַּלְתִּי - הָיִיתִי עוֹנֵד
כּוֹכָב עַל אֹמֶץ.

הָיִיתִי מוֹסְרוֹ לִבְנִי בֶּן הַשֵּׁשׁ,
סְתָם לְמַזְכֶּרֶת...
אֵי-שָׁם כּוֹכָב עוֹד מַמְשִׁיךְ לְחַפֵּשׂ
אֵיפֹה לָרֶדֶת.